ביהמ"ש העליון קיבל את הסדר הטיעון בעבירות חטיפה והריגה

השופט א' רובינשטיין:

א.        עניינו של תיק זה פרשה טראגית, שבה קיפחו חייהם בתאונת דרכים מחרידה ארבעה בני אדם, וקדמה לה פרשיית חטיפה. לפנינו ערעור על חומרת העונש שגזר בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"פ 40317/05) ביום 8.2.06 על המערער, והוא שתים עשרה שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי של שלוש שנים ופסילת רשיון נהיגה  לצמיתות. בגזר הדין לא קיבל בית המשפט הסדר טיעון שהושג בין התביעה להגנה, ושלפיו הועמד עונש המאסר בפועל על תשע וחצי שנים. על כך מלין המערער, בהסכמת המשיבה.

ב.        (1) על פי כתב האישום בו הודה המערער והורשע, קיים עם המנוחה א' במשך תקופה יחסים שמחוץ לזוגיותה הקבועה, לאחר שנפרדה אותה תקופה מבן הזוג. המערער, שהיה נתון בפסילה מינהלית של רשיון נהיגתו, הגיע ביום האירועים הקשים, בשעה 22:00 לערך, למקום בו שהתה המנוחה וביקש שתסע עמו, אך היא סירבה. כשירדה וניגשה להבהיר לו שאין רצונה לנסוע עמו, הכניס המערער בשתי ידיו, בכפיה ובכוח, את המנוחה לרכב ובכך חטף אותה, ובבקשו לעזוב את המקום פגע בכלי רכב חונים.

           (2) במשך השעות שלאחר החטיפה שתה המערער משקאות משכרים, ובשעה 02:15 נסע ברכב כשהמנוחה לצדו. הוא נכנס לצומת באור אדום והתנגש במכונית שנסעה בה. כתוצאה נהרגה המנוחה וכן נהרגו שלושה מנוסעי המכונית, ושניים נפצעו.

           (3) המערער כפה איפוא את המנוחה בכוח, נהג ברכב בפסילה ותחת השפעת משקאות משכרים, לא ציית לאור אדום, וגרם למות ארבעת המנוחים תוך נטילת סיכון בלתי סביר ובשויון נפש לגרימת המוות, ולפצועים גרם חבלה חמורה. העבירות שיוחסו לו היו הריגה (4 אנשים), חטיפה, גרימת חבלה חמורה (שני אנשים), נהיגה בזמן פסילה, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ואי ציות לתמרור (אור אדום), עבירות בניגוד לחוק העונשין, פקודת התעבורה ותקנות התעבורה.

ג.        (1) בהסדר הטיעון שעליו נמסר בבית המשפט המחוזי עובר להכרעת הדין (ביום 29.1.06) נאמר כי התביעה וההגנה יעתרו במשותף לתשע וחצי שנות מאסר בפועל, פסילת נהיגה לצמיתות ומאסר על תנאי לשיקול דעת בית המשפט; מטעם המערער נמסר כי הדבר מובן לו, וכן ידוע לו כי אין בית המשפט קשור בהסדר. יצוין כי משפחות הקרבנות ידעו על זכותן על פי חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001.

           (2) בהנמקת הסדר הטיעון על-ידי המדינה נטען, כי המנוחה ככל הנראה ביקשה לחזור לבן זוגה, דבר עמו לא השלים המערער; ישנו חסר בעובדות לגבי השעות שבין החטיפה לתאונה, ומכל מקום נאמר בשיחות טלפון מפי המנוחה באותן שעות כי המערער מבטיח להחזירה, והיא לא השמיעה מלות מצוקה; המערער שתה כשניים -  שלושה בקבוקים משקה משכר. הסדר הטיעון הוסבר בכך שהושגה ענישה כואבת חמורה המהוה עליה ברף הענישה, כי התביעה לא רצתה לחשוף בפומבי את יחסי המערער עם המנוחה, כי נחסך זמן שיפוטי (45 עדים וכן מומחים מטעם התביעה וההגנה); כי פסקי הדין המחמירים בתיקי הריגה בתאונות דרכים לא עלו על 7-4 שנות מאסר.

           (3) בא כוח המערער הסביר בבית המשפט קמא את החטיפה בשברון לב של המערער, שאהב את המנוחה וקיעקע את שמה על חזהו וכן היו ברשותו דיסקים שהוקדשו לה - אך היא ביקשה להינתק ממנו. לשיטתו העונש שהוצע בהסדר הטיעון כבד וממושך, ומעבר לכך ישנו עונש נפשי; המערער - שהיה שיכור בעת התאונה - הביע צערו וביקש סליחת המשפחות. 

           (4) גזר הדין ניתן ביום 8.2.06. בית המשפט קמא נדרש להלכת בית משפט זה בפרשת ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (פסק הדין העיקרי ניתן מפי השופטת - כתארה אז - ביניש), והטעים מכוחו כי הסדר הטיעון, עם שהוא שיקול מרכזי בגזירת הדין, אינו שיקול בלעדי, וכנאמר שם "תמיד חייב בית המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים לעונש, שכן תפקידו ואחריותו אינם מאפשרים לו להסתתר מאחורי גבה של התביעה. במסגרת בחינתו של העונש המוצע, יתן בית המשפט דעתו לכל שיקולי הענישה הרלוונטיים, ויבחן אם מקיים העונש המוצע את האיזון הדרוש ביניהם" (עמ' 608). בהקשר זה ניתח בית המשפט המחוזי (בעמ' 18-17 לגזר הדין) פסיקה שהובאה לפניו לתמיכה בהסדר הטיעון, שללה שש שנות מאסר בפועל, וצוין כי באחד מן המקרים אכן היה המדובר בנהיגה בשכרות (ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151), ובאחר בהירדמות (ע"פ 136/96 שהין עמרו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (10 הרוגים) והבחין בין זאת לנידון דידן. כך גם בהקשר הכניסה לאור אדום והחטיפה ואף בהנחה הטובה למערער כי בין אירוע החטיפה לתאונה התרצתה לו המנוחה. לשיטת בית המשפט, "צירוף כל העובדות, כמהלכן, באירועי כתב האישום, למן חטיפת המנוחה... עד למותה ומות האחרים... והחבלה החמורה לאחרים שם, היא המחייבת והנותנת משקל כבד לחומרא, בדחיית הסדר הטיעון המוצע" (עמ' 22-21 לגזר הדין); ניתן לחטיפה משקל כגורם כשלעצמו בהחמרה (עמ' 23 לגזר הדין). כן נדרש בית המשפט להרשעות קודמות של המערער, שכללו עבירות סמים חמורות ומאסר בפועל בגינן, וכן תקיפה חבלנית, ובצדן הרשעות תעבורה (עמ' 24). בית המשפט הדגיש את ערך חיי אדם והמאבק בקטל בכבישים. הוטל איפוא העונש כאמור מעלה.

ד.        (1) בערעור נטען, כי העונש שהוטל על המערער לא היה מקל, שכן היה גבוה בהרבה מהעונש הנוהג במקרים דומים, ואף לשיטת המדינה היתה בו עליית מדרגה, ודחייתו מובילה לפגיעה במוסד הסדר הטיעון ובמוטיבציה של נאשמים להודות; המערער ויתר על ניסיון לזיכוי גם נוכח קשיים בראיות, וכן פיתח ציפיות; הרקע לחטיפה היה אהבה נכזבת, אף בשעות שלאחר החטיפה נתרצתה המנוחה; לא ניתן משקל למניעת הפגיעה במשפחת המנוחה על-ידי פרסום הפרשה וכן לחיסכון בזמן שיפוטי; גם למערער נגרם סבל הן בפציעה פיסית והן במישור הנפשי, ועל כן תוספת של בין רבע לשליש להסדר כפי שמבטא גזר הדין קמא, היא משגה. כל זאת, מבלי להמעיט מחומרת העבירות והצורך בעונש הולם, אך גם מבלי להתעלם מחשיבותם של הסדרי טיעון.

           (2) בפנינו הודיעה באת כוח המדינה, כי המדינה עומדת מאחורי הסדר הטיעון שהושג, מן השיקולים שנפרשו בבית המשפט המחוזי; מכאן הסכמתה לקבלת הערעור.

           (3) למערער - בן 30 - עבר פלילי בעבירות סמים, עליו ריצה מאסר בפועל, ו-19 הרשעות תעבורה - קנסות, שהבולטת ביניהן היא נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף.

ה.        השאלה שבפנינו היא היש מקום לכבד את הסדר הטיעון, ולקבל את הערעור בהתאם. המדובר במקרה יוצא דופן בנסיבותיו הקשות, לילה שראשיתו בחטיפה על רקע רומנטי וסופו בנהיגה בשכרות, כניסה לצומת באור אדום ותאונה מחרידה שגבתה חייהם של ארבעה בני אדם וגרמה לפציעת של אחרים. גדרי הדיון הם מעמדו של הסדר הטיעון בתיק דנא, מטעמים מערכתיים וספציפיים - אל מול תחושתו של בית המשפט קמא שחומרת הנסיבות מצדיקה להחמיר הימנו. לאחר העיון, כפי שיפורט להלן, אציע לחברי לקבל את הערעור ולאשר את הסדר הטיעון. אין בכך כדי להפחית כהוא זה מחומרתן של העבירות בהן מדובר; ורגישים אנו ליגון משפחותיהם של הקרבנות וכואבים את כאבן.

ו.        בית משפט זה קבע את הלכות היסוד לעניין הסדרי טיעון ומעמדם בפרשת פלוני הנזכרת. נקבע בין השאר, מפי השופטת ביניש, כי כיום

"...בתי המשפט אינם מתיחסים עוד להסדרי הטיעון כהכרח לא יגונה... אלא מכירים בערכם ובתרומתם. אין מדובר רק בצורך מעשי, אלא במוסד אשר יש אינטרס ציבורי בקיומו, ויש לו הצדקה רעיונית כחלק מהשיטה האדוורסרית" (עמ' 593-592)

זאת, תוך ייחוס

"משקל לנכונותו של נאשם לשאת באחריות למעשיו ולצורך להעריך משקלה של נטילת אחריות מצדו לענין הקלה בעונש... הסדרי טיעון אינם בהכרח מחלישים את יסוד ההרתעה בענישה, אלא הם עשויים לתרום להרתעה אפקטיבית בכך שמביאים הם להרשעתם של נאשמים רבים יותר" (עמ' 593).

בית המשפט אמנם נדרש גם לסיכונים שבהסדרי הטיעון, ותוארו הגישות השונות לעניין זה. נקבע (עמ' 604) כי המבחן ההולם לעניין זה הוא מבחן האיזון, קרי, "האיזון בין טובת ההנאה שמעניק הסדר הטיעון לנאשם לבין התועלת שיש בעונש המוצע במסגרת ההסדר לאינטרס הציבור" (עמ' 601). עם זאת הוטעם, כי

"תמיד חייב בית המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים לעונש... יתן בית המשפט דעתו על כל שיקולי הענישה הרלוונטיים ויבחן אם העונש המוצע מקיים את האיזון - הדרוש ביניהם... גם באספקלריה שהעמידה לרשותו התביעה בהסדר הטיעון שערכה" (עמ' 608 - 609).